"ברוך הבא לבית הקברות לספרים נשכחים… המקום הזה הוא אחד מרזי עולם. מקדש. לכל ספר, לכל כרך שאתה רואה, יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו. בכל פעם שספר מחליף ידיים, בכל פעם שמישהו מעביר מבט על דפיו, הנשמה שלו גדלה ומתחזקת. כאן חיים לעד הספרים שאיש כבר אינו זוכר, הספרים שהלכו לאיבוד במבוכי הזמן – בתקווה שיגיעו בבוא היום לידי קורא חדש, נפש חדשה."מתוך 'צילה של הרוח' מאת קרלוס רואיס סאפון
היו לנו הרבה התלבטויות כשניגשנו ללקט את האסופה, בהתחלה לא ממש ידענו איך אנחנו רוצים שזה יראה, סיפור חייו, תמונות מספרות, אנקדוטות, מי יכתוב? מה שכן ידענו זה שברגע שהמילים עולות על הדף הן ניצחיות. יש מן פחד כזה, ככל שהזמן עובר, שהזיכרון מיטשטש, שהסיפורים כבר מקבלים אישיות משל עצמם. לכתוב ולבקש מאנשים שיספרו אודותיך היתה עוד דרך שלנו להנציח, לדאוג שהזיכרון ימשיך להתגלגל.
אז ניגשנו למלאכה, שלחנו מיילים, בהתחלה חששנו שיהיה מעט, שלא יכתבו, אך המכתבים החלו להגיע ובכל סיפור כמו עוף החול הקם מן העפר צמחת מחדש, עמדת מולנו, קיבלת צבע וחיים, הופתענו מכמות הסיפורים שיש לאנשים לספר אודותיך, כולם מלאים בחדוות החיים והיצירה שאיפיינו אותך כל כך, אתה נמצא איתנו יום יום בשלוש השנים האחרונות, אך אין ספק שהתקופה האחרונה של איסוף הכתבים נתנה מימד נוסף חדש ומיוחד.
האסופה באה לפתוח דלת לסיפורים נוספים שעוד יבואו, אין צורך לקרוא הכל, מספיקה ההתבוננות בתמונות כדי להעלות זכרונות וריחות כדי שסיפורים נוספים ימשיכו לזרום גם לדורות הבאים.
אנו רוצים להודות מקרב לב לכל מי שכתב, קרא, העיר והאיר, צילם ואסף או רצה לכתוב אך הקושי והכאב מנעו ממנו ועזר לנו לצייר את ריקרדו מחדש.
משפחת בוסקובויניק סליה, גיא, ניר ומיטל.
פרק ראשון
היצירה הגדולה
ריקרדו היה איש משפחה, בן להורים שדאג להם כל חייו, בן זוג מסור ואבא אוהב, דוד ממציאן וגיס שהוא חבר ושותף לחיים.
CADA DIA
Cada dia alguien me habla de ti
Intentando sacar el dolor de mi alma
Cada dia alguien me habla de ti
Intentando explicarme que ya no volveras
Pero de noche, cuando ya no hay luz
Cuando todos se van
Tú caminas despacio entre mis sueños y estás
No eres solo un recuerdo
Yo te siento tan cerca que pareces real
Y después te vas
Cuando yo despierte
Tu ausencia vendra
Cada dia alguien me habla da ti
Y me dice que el tiempo es una rueda girando
Cada dia yo podria subir
Depués de tocar fondo si girara tambien
מילים: עידן רייכל | ביצוע: שי סירקוביץ
איך לסכם 35 שנים של זוגיות… אין ספור סיפורים על חוויות וחיים משותפים, הכרות באנייה עם עוד צעירים שעולים לארץ, תחילה של חברות באולפן לעברית בקיבוץ גן שמואל, מכינה לעולים באוניברסיטת תל אביב, כאשר לאחר מכן התקבלת לכל האוניברסיטאות בארץ וכדי להמשיך להיות לידי בחרת ללמוד בבן גוריון בבאר שבע, לימודים לתואר ראשון ביחד, ובהמשך הולדת שלושת היצירות החשובות בחיינו: גיא, ניר ומיטל. המון נסיעות לחול, טיולים בארץ , אין ספור חוויות של חיים משותפים, עבודה, גידול ילדים , משפחה וחברים.
מכל הזיכרונות מנסה לבחור אחד או שניים שישאירו איזה חותם, מעניינים, מצחיקים, אך המשימה כמעט בלתי אפשרית…
מוצפת בהם יום יום מזה שלוש שנים, מהרגע שהבנתי את הסופיות שבמוות, של האין המוחלט, ובכל זאת, אתה מופיע באיזה שיר ששומעת ברדיו, בדרך לעבודה, בעלייה לאיילון , אותה דרך שעשינו ביחד הלוך וחזור , ברחובות ובפינות תל אביביות, בורקסים בעלייה, השוק, התחנה. אמרות בעברית וספרדית שנהגת להלביש על כל מצב ואדם, פתגמים מצחיקים מטוקומן וכל מיני שטויות שנהגנו לומר עלינו ועל אחרים, זוגיות ארוכת שנים…
וביחד עם הנוכחות היומיומית הזאת, קשה בחגים, ימי הולדת של הילדים, שלי, יום נישואין, המקום שישבת בו בימי שישי, המספר האי זוגי.
אז לזכרך , בתום השנה השלישית, רוצה רק לכתוב מילות תודה, מילים שרציתי לומר קודם אך לא העזתי, אולי מילים שגם אתה הייתה רוצה שיאמרו:
תודה לילדיי המדהימים שעמדו באומץ גדול מול המצב האכזרי שהחיים העמיד בפניהם, בכאב הפרטי שלהם חיזקו , תמכו, היו…
תודה לאמי, שניסתה לעזור בכל דרך אפשרית, נסעה באוטובוסים לכל מקום שהיינו כדי להביא לנו אוכל חם, ובתוך מערבולת הרגשות שחווינו דאגה שנאכל …
תודה לאתי, דודו, איתי, בן וגלי, חמשת המופלאים שבנוכחותם התמידית הקשיבו, תמכו ונתנו נתינה אין סופית, לריצה של דודו ביום האחרון, לאחותי שלי, האיתנה והאהובה שידעה לתאם, לארגן, להיות.תודה לחברים שלי, בעבודה, אדוארדו, מיטל, אלי, גדי וקארין שהבינו ו"סבלו" אותי כאשר הגעתי ללא כוחות כמעט ליום עבודה, למרים חברתי האמיצה שטיפלה בו יום יום, הקשיבה והחזיקה את שנינו בנחישות ובאהבה גדולה, לסוסי ונעמי, שהגיעו לבית החולים ביום שלא רציתי לפגוש אף אחד, ובידיעה זו שלחו מסרון: "אנחנו כאן".
לאדריאנה שבשקט הייחודי לה נכחה , התעניינה בדאגה מתמדת, לקלאודיה שהתקשרה כל יום, ולמרות שלא תמיד הייתי מסוגלת לענות, לא הרפתה ממני, והשאירה פשטידות טעימות ועוגות בננות בפתח הדלת., תודה לאורית חברתי מתמיד שידע להקשיב לי בטלפונים של בכי וצער.
תודה לחברים שלו, לחברים של הבאולינג שכאשר חשו שהוא לא מצליח להרים יותר את כדור המשחק, עברו לשחק אתו טרוקו בבית, ימי שישי היו ימים שמחים של חברים , צחוקים, ואוכל טוב שדאגו להביא, אנריקה, קרלוס, ראול, מריו, קלאודיו, חורחה.
תודה לשאול, שהגיע אחרי ימי העבודה לשבת לידו בהוספיס, בשקט הנוכחות שלו, לדני שנתן לו במתנה שיעורי גולף, דבר שקירב אותם מאוד, נתן לו משמעות חדשה והרחיק אותו מעט מהמגבלות שהמחלה הציבה בפניו. תודה לדורון, חברו הקרוב שהיה עבורו "כמו אח שלא היה לי בחיים" ציטוט מדבריו, כל יום היה לידו , נוכחותו השרתה בו שקט מסוים, לויקטור חברו משכבר הימים, שעשה את הבלתי אפשרי כדי לרצות את כל בקשותיו , נכח, דאג, היה. לסופי שבצהריים סיפרה לנו סיפורים, ואפשרה לי דרכם לנמנם קצת ולריקרדו להפליג בזיכרונות של פעם, לריקרדו מלמוד חברו לחיים ולביטוחים, אליו רכש גאווה וכבוד.
תודה לחברים של שנינו, לחמשת הזוגות שפשוט היו יום יום, שבוע שבוע , במשך שלושת השנים של מחלתו, והיום, שלוש שנים אחרי, עדיין איתי.
תודה אחרונה למשפחה המורחבת, מירי שהיגיע להוספיס ונפרדה ממנו במילים חמות שלא אשכח , לישראל בן דודו הקרוב והאהוב , לקולמן והילדים, שעבורו היו למשפחה הקרובה והאמתית, לאדו ופלור שיצרו קשר עם כל מתמחה תורן בבתי החולים השונים, ועזרו כדי שיקבל את הטיפול הטוב והמהיר ביותר , לאיריס שהגיע למשפחה במשבר, ליוותה, תמכה, סרגה אין סוף שמיכות, וחיבקה אותי בחום המאפיין אותה, למעיין המקסימה שבשקט העוצמתי שמאפיין אותה ניהלה מולו שיחות ארוכות, הצליחה דרכו להתגבר על כאבה הפרטי, חיזקה והביאה שמחה לחייו.
אז מוזר שכך אני מסיימת, אבל היו אלה דברים שרציתי לומר, וחשוב שיאמרו היום, כי תודות לכולכם הצלחתי להמשיך אלא בלעדיו ואיתו.
ביקשו ממני לכתוב זיכרון כלשהו על אבא. לא קל. מעבר לקושי הנפשי שבהעלאת זיכרון כזה על דף, איך אפשר לבחור בכלל? איך אפשר למצוא משהו שייצג אדם שהוא מכלול של כל כך הרבה דברים? אי אפשר, אז עדיף לא לחשוב על זה יותר מדי ופשוט לכתוב על משהו. אם הרבה אנשים כותבים הרבה זיכרונות קטנים אז המכלול יווצר מעצמו. אז הנה:
אני זוכר מהילדות שלי, את ההערצה שלי לאבא כאדם יצירתי שבונה דברים. זה בא בעיקר לידי ביטוי בעזרה שהוא היה נותן לנו בכל מיני פרויקטים לבית ספר. כל פעם שהיה צריך ליצור משהו, לבנות משהו, הוא היה עוזר והופך את זה למשהו מרשים ומגניב שהיה גורם לכל שאר הילדים להגיד וואו. למשל אם צריך לבנות דגם קטן של סוכה, הוא היה בונה את זה ממקלות של ארטיק, ומחבר נורה קטנה עם חשמל. בהרבה דברים היו נורות קטנות עם חשמל. בהרבה דברים היו מקלות של ארטיק. אני זוכר גם את ההשקעה שלו במשחקים לימי הולדת שלנו. הוא היה יושב מראש ומקליט פעילויות וחידות בטייפ, ואז כשכל הילדים היו באים ויושבים מסביב לרדיו הוא היה משמיע את זה, לוחץ פאוז איפה שצריך, נותן לילדים להגיב ולענות, מפעיל אותם, ואז ממשיך. אני חושב שיש לנו את זה שמור איפשהו, צריך למצוא את זה ולשמוע. אני זוכר שזה היה מאוד מקורי, השיטה הזו של ההפעלה ביום הולדת, ושזה ממש הצליח לו.
את מי מעניינת תערוכת הפרחים הבינלאומית בספרד? שאלה טובה, אם מישהו היה אומר לי שאני אמצא את עצמי עומד מול ורדים במבחנות בפה פעור הייתי צוחק אבל סיפור שהיה כך היה.
אבא כבר היה חולה, בסבב הראשון של המחלה, הוא הציע שניסע לברצלונה לתערוכת הפרחים העולמית בחירונה, מבחינתי זאת היתה הזדמנות מעולה לבלות קצת זמן אחד על אחד איתו. הגענו לשדה התעופה וכבר התחלנו ברע כשעשו דאבל בוקינג, אבא הפעיל את הקסם שלו ובמהרה מצאנו את עצמנו על טיסה לברצלונה.
את הנסיעה הזאת אני לא אשכח, אני זוכר את התחושה המאוד חדשה של לנצור את כל הרגעים המיוחדים, השיחות, השתיקות והצחוקים. זה מה שהיה מיוחד באבא, הוא הבין בכל כך הרבה דברים, באומנות, בתרבות, הוא היה מגיע למקום חדש וחוקר, בוא נלך הפעם מהדרך הזאת למלון, בוא ניכנס לשם, תמיד מוביל ואני נשרך אחריו מנסה להדביק את הקצב שלו. ככה מצאנו את עצמנו בספונטניות לוקחים רכבת ואוטובוס לבית של דאלי, משוטטים בקאללה מחפשים צ‘ורוס או סתם נכנסים למלא חנויות צעצועים כמו שני ילדים. ותמיד יודע להתחבב, שולף את הצלב הקטן עם האדמה מארץ הקודש ומגיש למלצרית שמחליפה צבעים מהתרגשות, תמיד עם המון כבוד למקומות שהוא מגיע אליהם.
אני זוכר בבהירות את הטיול על חוף הים, התיישבנו לנו על החול, רק אני והוא והגלים, ישבנו בדממה אולי חצי שעה, גם את זה לא ידעתי שקיים בו, היכולת לשבת בשקט ולהעריך את הרגע. לפרקים הרשנו לעצמנו לדבר על ה“מצב“ לא להפרד עדיין אבל להבין שצריך לשמור את הרגעים האלה.
ותערוכת הפרחים, איך הוא ציפה לה, כל תושבי חירונה פותחים את הבתים ומציגים לראווה את חצרותיהם שכאילו התכוננו שנה שלמה להציג את הפריחה המדהימה ביותר בעולם ומיצגים על מיצגים של פיסול בפרחים, התרגשותנו היתה עצומה. אנחנו כאן.
ולפגוש את חוואן קרלוס וריטה וסילביה ולראות כמה חברים יש לאבא בעולם, והתאונה עם הצבי (כן כן דרסנו צבי) והרגע שבו נרדמתי ברכבת התחתית המפוצצת והראש שלי התנדנד ופגע בקול חבטה חזק על הזכוכית ופתחתי עיניים לגלות אותך מתפוצץ מצחוק ומשחק כאילו אתה לא מכיר אותי. אני מתגעגע לצחוק שלך.
זיכרונות כל כך יפים, אבא, אני כל כך שמח שיצא לנו ככה, לאפשר אחד לשני להפגש בעוד מקומות כל עוד יש הזדמנות, זה היה צעד חשוב בהחלטה שלי ללוות אותך את הדרך המיוסרת, לנסות ולמצוא עוד מקומות, עוד רגעים לנצור ולשמור.
אני מתגעגע כל כך.
גווווורדו – אבא אהוב שלי.
ניר ביקש שאני אכתוב לך כמה מילים, הוא לא מבין שלא כולם טובים בזה אבל הוא ממש חפר ( בימינו זה אומר התעקש) אז הסכמתי.
לפני כמה ימים סידרתי את התיק ונפלו לי כמה כרטיסים מהארנק. אחד מהם היה כרטיס המועדון של בארסה. זה שקנית לי ליום הולדת 19.
הוא כל כך ישן אבל נראה כמו חדש ואני מסרבת להוציא אותו משם. כמו שהחיים שלנו השתנו – גם הקבוצה שהכרת לא אותו הדבר. מסי שלנו עזב אבל צ'אבי שאנחנו כל כך אוהבים חזר והוא מאמן את הקבוצה. מעניין מה היית אומר על זה. מה שבטוח זה שהיית ממשיך לאהוד אותם כמוני למרות הכל.
כשהייתי בת 16 או 18 או משהו כזה נסעתי איתך לסניף בנק לאומי יפו ופתחת לי שם חשבון. אני חושבת שרק לפניי שנתיים העברתי אותו לכפר סבא. תמיד הייתי שם ויאיפי בגללך אז זה היה מאוד נוח. אני זוכרת שכשהיינו שם אמרת לפקידה שתשים בחשבון 1000 שקל. זה הרגיש לי כמו מיליון. אז רק שתדע אבא שהיום הכל פה מאוד יקר אבל לא נכנסתי למינוס ככה שהם עדיין אצלי בחשבון ובקרוב הכסף הזה שנתת לי ישמש לתשלום לדירה שאני ועידו קנינו! אז תודה ????
אני כבר אמא לשתיים, אופק ואלמה המתוקים. אופק לפעמים ממש דומה לך גם במראה וגם בעקשנות. אומרים שאני עקשנית כמוך אבל לא ברור לי על מה מדברים.
אלמה תינוקת מתוקה שלא ישנה בכלל, עם אופי שובב ופיקנטי. היית אוהב אותם מאוד.
מתגעגעים אליך פה מאוד מאוד וזוכרים אותך כל יום.
סבא ריקרדו האהוב,
לצערי הרב מאד מאד (יותר ממה שמילים יכולות להכיל) לא זכיתי להכיר אותך, אבל מהסיפורים הרבים ששמעתי עליך אני מרגישה שאם היינו נפגשים למאטה או משחק באולינג זה היה מרגיש כאילו אני מכירה אותך כל חיי.
הקושי המרכזי והתסכול הגדול נובע מכך שהילדים שלנו לא זכו ליהנות מסבא כמוך, סבא מלא שמחת חיים, חדוות יצירה, עם המון תחביבים ובטוח שהיית מלמד את גלגול ואורצ'וק המון דברים על החיים, על חברות, על באולינג, על רדיו, על ליהנות מכל רגע, על אהבת המשפחה, להכין עוגות יום הולדת מהממות, על התנהלות כלכלית נכונה, אהבה גדולה לבת הזוג והילדים, אופטימיות ושמחה ועוד…
סבא ריקרדו יקר, אתה איתנו כל הזמן, מדברים עליך המון עם הילדים, רואים תמונות ושומעים מור"קים עליך ועל הילדות של אבא נירוש לעתים תכופות, גידלת בן לתפארת מדינת ישראל, שהפך להיות אבא מדהים כמוך! בטוחה שאתה גאה בו מאד!
מתגעגעת ואוהבת מאד
מורן, כלתך❤️
הפאזל של ריקרדו
ריקרדו אהב להרכיב פזלים של אלפי חלקים. בסבלנות שאפיינה אותו, ישב שעות ארוכות מרוכז במטרה, מתמיד במשימה, בוחן כול חלק וחלק, לא מאבד את סבלנותו, עד להשלמת התמונה .
שלוש שנים למותו.
הזמן משנה את פניהם של הזיכרונות . החלקים השייכים לשנה המיוסרת והאחרונה לחייו, מפנים מקום לחלקים נוספים: איש משפחה מסור, חובב רדיו, האסדור בפיקניקים, ממציא פטנטים מצחיקים, אדם המתעניין בזולת בסקרנות אמיתית.
לפני שהמוות התיישב בפתח חייו ולא אפשר לדבר אחר להיות, היו חלקים אחרים לפאזל.
לפני שנוצר החיץ שהפריד בין החולי שלו לבריאות שלנו, לפני שהוא ארגן את משימות החיים לימים שעוד יהיו בלעדיו, היו שנים רבות של צמיחה וחיבור חם לכול אחד מאיתנו, בדרכו .
חלקים רבים מפאזל חייו יישארו לנצח מחוץ לתמונה : הסבאות שלא חווה, המסעות אליהם לא ייצא, האירועים משפחתיים בהם לא ייקח חלק. החיים עצמם, כפי שהוא רצה לחיות אותם.
אני מנסה לשמר את זיכרון התמונה השלמה, על כל חלקיה, למרות שפאזל חייו לא הושלם.
אני מאוד מתגעגעת אליו, לנוכחות שלו בחיים שלי ושל ילדי. הוא היה לי כאח.
אתי סיטון
רק לפני כשבוע חגגנו יחד את החתונה של גיא, כולנו יודעים איזה מאמץ עשית כדי להיות בחתונה ולראות את גיא בנך הבכור מתחתן, ואכן זכית להיות בחתונה , מוקף בעשרות ידידים ובני משפחה אשר זכו ללוותך בימך האחרונים. לפני מספר ימים היה יום הולדתך, ומספר ימים לפני כן עוד תכננת כי ביום הולדת זה נעשה כולנו משפחה וידידים אסדו, בחצר של ההוספיס, ולא הספקת.
הימים והשבועות האחרונים העידו כמה היית אהוב על כולנו. חברים מכל תקופות חייך הגיעו לבקר אותך ולהיות איתך ברגעך האחרונים, איזה זכות גדולה זו להיפרד מהעולם מוקף בכל כך הרבה חברים , בכל כל כך הרבה אהבה וכל זה בזכות העובדה שכל כך רבים אהבו אותך וכיבדו אותך. ובמיוחד בבני משפחה שטיפלו בך וסעדו אותך מאז התגלתה המחלה, סליה,ניר,מיטל וגיא ליוו אותך במסירות אין קץ ימים ולילות ממלאים את כל בקשותך אוהבים אותך ומסייעים לך להתמודד עם קשיי המחלה.
אני רוצה להבטיח לך כי אנו נדאג להם, נמשיך ונהיה משפחה מורחבת ,נתמוך, נעודד ונהיה יחד. סליה, מיטל, גיא וניר , ואליכם אני פונה ומחזק אתכם ברגעים קשים אלו ,דעו שיש לכם על מי לסמוך ועל מי להישען.
אין מילים שינחמו על לכתך, ברגעים אלו נהוג לומר בשבחו של אדם אולם נראה לי כי לגביך אין חילוקי דעות הייתי אדם טוב, ללא כל רוע, מתעניין בהרבה נושאים, אוהב את החיים ואת הזולת, לכן היית כה אהוב על כולנו אשר כואבים את מותך.
נפלה בזכותי הזכות להכיר אותך להיות גיסך. אהבתי והערכתי אותך מאוד, תמיד חלמנו על הימים שנזדקן יחד, נטייל בעולם, נחגוג את החגים והשמחות יחד עם הילדים והנכדים, וכל זה עכשיו נעלם לו והותיר אותי ללא ידיד וללא גיס שהיה כה קרוב אלי.
הייתי רוצה לסיים את דברי מתוך שירו של חיים נחמן ביאליק
היה איש וראו איננו עוד
קודם זמנו מת האיש הזה
ושירת חייו נפסקה באמצע
וצר, עוד מזמור אחד היה לו
והנה אבד המזמור לעד
אבד לעד.
דודו סיטון / דברים שאמרתי ביום ההלויה
הסיפור שלי על ריקרדו הוא לא סיפור יוצא דופן או מיוחד במינו, אלא סיפור על אירוע קטן, יום יומי ושגרתי. כשאני מנסה להעלות זיכרונות שמחים על ריקרדו אותו, יום תמיד קופץ לי לראש.
הייתי בחופשת השחרור שלי, ריקרדו התקשר אליי: "בנוש מה העניינים? הכנתי לצהריים שניצל ממולא, יצא מעולה אתה חייב לבוא לטעום!"
השיחה הזאת, לכאורה רק הזמנה לבוא לאכול צהריים בעוד יום רגיל באמצע השבוע ריגשה אותי מאוד. לקחתי איתי את דייגו והלכנו לאכול. וכך ישבנו שנינו, אני ודוד שלי לארוחת צהריים ביתית. הרגשתי שריקרדו שמח על כך שנהניתי מהאוכל והתלהבנו יחד מהארוחה בהתלהבות האופיינית לו. זה הסיפור וזה אחד מתוך הזיכרונות שלי עליו . זאת הייתה התקופה שריקרדו היה חולה ובילה הרבה בבית . כנראה זה גם מה שגורם לזכרון הזה להיות כל כך חזק ומשמעותי, וזה מזכיר לי להעריך את הדברים הפשוטים שבחיים.
אבל אותה הסיטואציה הייתה יכולה לקרות גם בלי קשר לתקופה הזו כי כזה ריקרדו היה, וכזה דוד הוא היה לי ולאחים שלי, גם לפני שחלה. אז במקרה הזה הוא הזמין אותי לצהריים ולפני שחלה היה מזמין לבוא איתו לבאולינג ביום שישי, למשחק כדורסל של הפועל חולון או כשהייתי צריך כחייל להגיע ביום ראשון בבוקר לתל אביב היה מציע להקפיץ אותי ומזמין לאיזה ארוחת בוקר קטנה לפני. יש לי עוד המון דוגמאות כאלה שאליהן אני מתגעגע. בהזמנות שלו תמיד נתן לי את ההרגשה שזה לא מתוך נימוס או חובה אלא הזמנה אמיתית מהלב, מתוך רצון לבלות עם האחיין שלו.
דוד כזה היה לי רק אחד. וכשאני חושב על משמעות האמיתית של המילה דוד, מעבר להגדרה שמתייחסת לקרבת המשפחה, אני חושב עליו. הוא מאוד חסר לי.
בן סיטון
פסח ראשון בלעדיך
כמעט כל הסדר חשבתי עליך.
כשנכנסנו אל סבתא, היה חסר לי עוד מישהו לחבק, לנשק ולאחל חג שמח, כשאמרתי שלום לגיא וכמעט אמרתי לו בשיא הטמטום "נו מה לא תעשה לנו טובה ותתגלח לכבוד הסדר?", (שכחתי שזה עדיין תקופת ה30), כשהתיישבנו ליד השולחן, לא היה לי למי לקרוא שישב באזור הילדים כמו תמיד,בזמן הארוחה, לא היה מי שיסדר לנו את המאכלים השווים מהאזור של המבוגרים ואת כל המשקאות שהם לא דיאט (כן, סבתא עדיין לא נגמלת משריטת הדיאט, אל תשאל הפעם היה לנו פאנטה אשכוליות דיאט, היית מאמין?), כשהחבאנו את האפיקומן לא ראיתי טעם בכלל ללכת לחפש אותו, כאב לי, פחדתי למצוא אותו. תאר לך שהייתי מוצאת אותו, מי היה מגניב לי בחיוך שובב 20 שקל מהארנק? גם שתדע, שהשנה הוא בכלל לא היה טעים. כלומר, הוא אף פעם לא באמת טעים, אבל השנה הוא היה חסר טעם במיוחד.
עוד ארוחת שישי מסתיימת אצלנו בבית, אני מלווה אותך לכיוון הדלת בחיבוק סחבקי.
"מה איתך תגידי? מה עם הצבא?" אתה שואל בסקרנות.
"אל תדאג, הכל בסדר." אני מחייכת.
"אבל מה הולך? ספרי לי, דברי איתי"
"יש לי כיוון, אל תדאג הכל בסדר."
"ומה עם חבר? לא הגיע הזמן?"
אני מגחכת..
"אל תדאג, אני אומרת לך, הכל בסדר, באמת."
כל הזמן- אל תדאג, הכל בסדר. מה יש לי?
אתה כבר מחוץ לדלת, אני באה לסגור אחריך ומרגישה מחנק בגרון.
"למה את עצובה?"
כי אני מרגישה שזאת הפעם האחרונה שאני אראה אותך.
"אני לא עצובה."
"את לא יכולה לעבוד עליי, אני רואה עלייך."
"אני לא עצובה, בחיי."
"אל תהיי עצובה, אין צורך."
אני מחייכת חיוך מאולץ וסוגרת אחריך את הדלת, עצובה.
התעוררתי, שוב.
כשאני נזכרת בכך אני מחייכת וצוחקת, כי היית מצחיק וכמעט כל זיכרון שלך מעלה בי חיוך.
אבל אז, יש את הכמה רגעים אחרי, שעובר הזיכרון וחוזרת המציאות, ואז אני לא יכולה להילחם בעצב, בכאב ובדמעה שמדגדגת ושורפת לי בקצה העין.
ממשיכה להתגעגע אליך, בטירוף.
גלי סיטון
פרק שני
אדם צובר זכרונות
כשריקרדו עלה לארץ התגבשה חבורה ארגנטינאית (וכמה אורוגוואים שהסתננו) של חברים טובים שלמדו ביחד באולפן ומאוחר יותר גם באקדמיה, החבורה שמרה על קשר לאורך השנים והפכה לגרעין יציב שמטייל, מגדל ילדים ומתבגר ביחד ובדרך אוספים אליהם חברים נוספים.
Pajaros De Barro
Por si el tiempo me arrastra
a playas desiertas,
hoy cierro yo el libro
de las horas muertas;
hago p jaros de barro…
hago p jaros de barro y los echo a volar.
En los v rtices del tiempo
anidan los sentimientos.
Hoy son p jaros de barro que quieren volar.
Hoy recordé algo sobre Ricardo, no se si esta a tiempo todavía para vuestro proyecto.
Ricardito tendría mas o menos entre 3 y 4 anios, y cada vez que alguien quería retarlo o reclamarle algo, el estirando la mano, y apuntando el dedo indice, decía " CHEPENIT'. Eso es una palabra en idisch, que quiere decir, NO LO TOQUES. Que su abuelo materno solía decir cada vez que lo querían retar, y el aprendió para defenderse.
No recuerdo cuantos anios cumplía Ricardito, creo que 5 o 6 anios, El papa, se gasto entero en comprarle un yate de casi medio metro de largo, a pilas, con humo silbato y chimenea, pero no tenia donde hacerlo navegar, por que en la baniadera no entraban los dos, y si ponía el yate, solo, en décimas de segundo chocaba en la otra punta.
El tío joven y sin muchos recursos, o sea yo, le compro una linterna de muy poco valor economco, pero con ella fue mas feliz que con el barco, al oscurecer, buscaba hormigas.
Otra:como aprendió a andar en bicicleta? Mas o menos por la misma edad Fue a un vecino, persona mayor, que el siempre iba allí a jugar Bueno tenia una bicicleta pequenia, y a la que el padre le había sacado la rueditas de apoyo, y el viajaba pisando el piso y no los pedales. El vecino le dio a tomar vino y se emborracho, y así, borrachito. empezó a pedalear.'
קשה למדוד זמן בתקופה כל כך ארוכה ועשירה בחיינו.
בהיותנו נערים דרכינו נפגשו ביום סגריר בנמל בואנוס אירס עם הפרידה האינסופית מההורים.
דקות ספורות אחר כך נפגשנו אחד מול השני בפתח התא שבחרטום האוניה ומיד נקשרנו .
ספק אם זה בגלל החלל שנוצר או בגלל שורשינו המשותפים מ-Tucumán .
מה שחשוב שהייתה זו התחלה של ידידות ושרשרת של חוויות משותפות.
השהייה בקיבוץ, עבודות הקטיף, החיפוש אחרי אוניברסיטה אידאלית ,המכינה, שותפים לבילויים יחד עם בנות זוגנו, הצגות, הופעות וקשר שהלך ויתחזק עד כדי כך שלא במקרה התחתנו באותה השנה. משפחה, ילדים, חברים וטיולים, בלתי נתפסת כמות הזיכרונות ושום כרטיס זיכרון אפילו בימינו לא יכיל את כולם.
ריקרדו , אילו היה באפשרותי לתת לך דבר אחד בלבד מכל אוצר החוויות, הייתי נותן לך את היכולת לראות את עצמך כפי שאחרים רואים אותך, אז היית נוכח לדעת עד כמה הנך אדם מיוחד במינו.
Era un 11 de diciembre de como hace diez anios cuando llegamos a este pais, dia gris y lluvioso pero a la vez cargado de suenios con muchisimas espectativas para el futuro, fue super emocionante llegar al pais y comenzar a construir y cumplir lo que tanto habiamos soniado…..ya durante el vuelo llegando a Tel Aviv las conversaciones con Flor eran " como nos recibiran? " , anciosos por llegar al Mercaz Klita y ver como era esa " Famosa fiesta "que hacen con cada llegada de un ole jadash..
llegando ya a destino la primera persona que logramos visualizar desde el taxi que nos transportaba desde Ben Gurion era RICARDO, quien estaba parado en la puerta del Mercaz Klita para recibirnos, si bien le teniamos un gran aprecio nunca nos hubiesemos imaginado que esa persona se transformaria en un PADRE para nosotros……bajamos del taxi y lo abrazamos con mucho carinio, y ya en la entrada del Mercaz Klita la primera frase de recibimento fue …" un momento, no puede entrar, quienes son uds?…." , Ricardo y nosotros sin entender la situacion y a su vez esperando otro tipo de recibimiento nos dijo el Shomer " hoy no esperamos la llegada de ningun ole ", eso queria decir que no solo no tendriamos la fiesta que tan anciosos esperabamos sino que ni la dira estaba preparada para nosotros…..Richard inmediatamente comenzo a moverse ( otra gran virtud que siempre lo caracterizo ) y consiguio la llave de la dira que supuestamente estaba destinada a nosotros para el dia siguiente ( que fue la fecha en la que el mercaz Klita nos esperaba )……. trato de transformar ese mal momento en otro mas llevadero …….. desde ese momento nos acompano cada segundo y nos "Adopto" como parte de la familia de la cual hasta el dia de hoy formamos parte y nos sentimos profundamente agradecidos.
"…היה איש ואיננו עוד,
קודם זמנו מת
ושירת חייו באמצע נפסקה…"
מכתב לחבר יקר ואהוב
הנה אני יושב לכתוב דברים לזכרך ולא מאמין שכבר חלפו להן 3 שנים, כל כך מהר נשאבתי לשגרת החיים, ושגרה זו מורכבת מהרבה גוונים, שהרי כולנו סובלים ואוהבים, שמחים ועצובים, כואבים וממשיכים, כי החיים חזקים מהכל, והזמן חולף לו כהבזק אור, אך הזכרון אינו מש מלבי.
יושב אני וחושב , מתלבט ומתייסר לגבי תוכן הדברים שברצוני להעלות על הכתב, וקשים הדברים וקשות המחשבות.
לדאבון ליבי, ההיכרות בינינו החלה שכבר היית חולה וככל שהמחלה הלכה והתעצמה כך גם הקשר הלך והתהדק ונקשר בעבותות של חברות אמיצה עד כי כאח היית לי.
צר לי עליך חבר יקר וצר לי על כך שהחברות האמיצה לא התחילה עוד קודם לכן ועל שלא זכיתי להיות עמך גם בימיך היותר טובים כשהיית אדם בריא כאחד האדם, כפי שאני שומע ולמד מסיפורי המשפחה והחברים.
אך למרות ההחמצה הגדולה, אני רוצה להודות ולברך על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להכירך מקרוב במהלך התקופה הקצרה יחסית של השנים האחרונות בהם ליוויתי אותך במאבקך בנפתולי המחלה הארורה, פרק זמן קצר שנטען בהרבה חומר, ימים של תקוות וימים של אכזבות , ימים של שמחות וימים של מכאובים וייסורי נפש, אולם אף לא מילה על סבלך ושום נימה של רחמים עצמיים, ובתווך, תוך שאתה מגייס את כל תעצומות הנפש וסוחט את מעט הכוחות שנשארו בגופך הכואב והדועך, ניצבת תמיד צלול, ברור ונחוש, כאשר בראש מעייניך דאגתך המסורה עד בלי קץ לבני משפחתך לכל פרט ופרט, עד הקטן ביותר, ששום דבר לא ישכח חס וחלילה ושדבר לא יחסר להם ושהכל יהיה מאורגן ומסודר לאחר לכתך.
גם לחבריך הרבים דאגת בכל עת ותמיד נרתמת לנסות לעזור לכל מי ממקורביך שהיה זקוק לעזרה כזאת או אחרת, למרות שבו בזמן מצבך לא היה קל ואתה עצמך נזקקת לתעצומות נפש ולגיוס כוחות עילאיים כדי להתמודד עם המחלה האיומה, אך גם אז, לא הפסקת לחשוב ולנסות כיצד אתה יכול להירתם ולעזור לכל העולם.
וכאשר חשת כי כלו כוחותיך וקרבו ימיך , וכנראה שהרמת ידיים בהשלמה למול מאבקך במחלה, וביקשת לדבר איתי ביחידות ובעצם להיפרד ממני , נאמרו ע"י שנינו דברים שמטבע הדברים ישארו לנצח בינינו, וחווית הפרידה האישית הקשה מנשוא לשנינו, מלווה ותלווה אותי לנצח נצחים.
עם כל הצער והכאב, אני מבקש להיזכר גם בימים היותר טובים שלך, כאשר מצבך אפשר לך לשבת יחדיו ולפטפט שעות ארוכות על הא ועל דא , על נושאים רבים בקשת רחבה של תחומי החיים, לצחוק ולקטר וכל זה מתוך השקפת עולם משותפת שהיתה לנו על החיים .
אני זוכר את סיפוריך הרבים והמרתקים על תחביב הרדיו שלך ועל קשרים והיכרויות חובקי עולם שיצרת, ובו בזמן כשישבנו ו"חיטטנו" יחדיו בכל מאות הגלויות שנשלחו אליך מרחבי העולם לציון קשר אלחוטי שנוצר בינך לבין השולחים, וכל זה תוך שאתה מספר לי על כל גלויה ולגלויה אשר מאחוריה מסתתר סיפור מסקרן ומרתק במיוחד בשל אופיים ו/או מקום מגוריהם המיוחד של האנשים אשר שלחו את הגלויות.
אני זוכר שהייתי רץ על חוף הים בשעות הבוקר המוקדמות וכשהייתי חולף על פני משרדך, הייתי נכנס לרגע מיוזע, מתנשם ומתנשף על מנת לומר בוקר טוב ולשאול בשלומך , ואתה תמיד היית מקבל אותי בחיוך רחב מאוזן לאוזן ובהזמנה לכוס קפה, עליה ויתרתי בנימוס מכיוון שכאמור הייתי במהלך ריצה, וכך עד היום כשאני רץ על חוף הים וחולף על פני תחנת הדלק, מוצא אני את עצמי כפי שנהוג במסדרים צבאיים בסוג של הצדעה, להפנות את ראשי לכוון התחנה, ומיד זכרונות מאותם ימים מציפים את מחשבותי.
אני זוכר את הימים בהם הגעתי לבקרך במקום עבודתך ויחדיו היינו יוצאים לבית הטקסטיל ממול על מנת לשבת על כוס קפה ולשוחח ארוכות על ענייני היום , כאשר אנו מנסים יחדיו ל"תקן" את העולם. ואתה ביושבך שם, היית כמוכתר המקום. אנשים רבים שהיו חולפים על פניך ומברכים אותך בברכת בוקר טוב, כאילו כל העולם מכיר אותך, ואתה מיד היית מצמיד לכל אדם שבירך אותך את סיפור החיים המיוחד שלו, וכך הזמן היה חולף לו במהירות ומבלי משים וכשהיינו מתעשתים ומציצים בשעון גילינו לתדהמתנו שחלפו להן 3-4 שעות של ישיבה ושיחה וכל פעם היינו המומים ומופתעים מחדש איך חלפו להם כ"כ הרבה שעות של שיחה בלא ששמנו לב, כן, הרי היו לנו גם מחויבויות אחרות.
אני נזכר בשעות שהיינו יושבים בצוותא וצופים בסדרת הטלוויזיה הנרגנים נהנים, צוחקים ומזדהים עם כל הנאמר בה, עד שבנך ניר החליט להכריז עלינו כנרגנים הקלאסיים.
ועכשיו נותרו רק הזכרונות , הצער והכאב הגדול על לכתך בטרם עת,
"חבל על דאבדין ולא משתכחין"
מתגעגע וחש את חסרונך כל העת
ריקרדו (חלק א')
לאחר 35 שנות היכרות, נוכחתי לדעת שאתה חיית חיים עשירים.
עסקת בהמון תחומים.
כל פעם שאני נזכר במשהו שהיית קשור אליו, אני מחייך, ועם זאת כואב.
ב- 16/3/74 עלינו לאונייה בדרך לישראל. כעבור יום-יומיים נפגשנו. אתה כבר היית בן 18 ועם רישיון נהיגה ביד. לא סתם רישיון – רישיון שהוצא בעירייה של "העיירה" BANDA DEL RIO SALI.
באוניה, באליפות טרוקו בזוגות לקחת מקום שני, שקרן גדול אתה… (לא היית). וביום בהיר אחד נודע לי: אתה אוהד ריבר. לא יאמן, אתה גשינה…. (לא תאמין כשאספר לך מה קורה היום למיליונרים מנוניאס – ליגה ב' – 2012). אחרי כמה שבועות בארץ לקחת את אלברטו ברקון, את אלברטו וינברגר ואותי לחתונה גרוזינית בנצרת, בבניין של הדודים… איזו חוויה!!!!
בגן שמואל וגם אחר-כך במכינה שיחקנו כדורסל, ובקיבוץ בתום המשחק ניגשנו לרפת ושתינו חלב טרי-טרי. באולפן לא היינו באותה כיתה – אתה כבר ידעת עברית מטוקומן.
כלכלה למדנו בבאר-שבע. (מה? במכינה לכלכלנים באוניברסיטת תל אביב לא היינו?), תחילה גרת עם סליה באותו חדר (כיוון שלא ידעו שסליה זו בת) במעונות ד', ואחר-כך בדירה בבעלותכם קרוב לדרך מצדה, ליד הגמלים.
שם נולד גיא.
אחרי הלימודים עברתם לחולון, עבדת בבנק לאומי עד שאושרי "חטף" אותך לתחנה. פעם, כשהייתי מובטל, עבדתי שם כשלושה חודשים. אז עבדו רחמים, אברהם, וכו'. בחורים פקחים, שלא פעם תפסת במעשי מרמה עד שפיטרת את צוות הכחול-לבן, והבאת צוות תכלת-לבן.
ונולד ניר.
לקחת אותי כמה פעמים למגרש "הפחים". הצגת לי את קרטר והבחורים מהשכונה (הפועל חולון). בקפלינסקי היה לכם שכן, שחקן כדורגל, שפעם זרק כמה חולצות ומכנסיים שהבאת לי. אני עדיין לובש חולצה אחת מאלה.
ומיטל נולדה.
באותו זמן כבר היית חובב רדיו מוסמך וגם גזבר הארגון. גם סופר, ולא סתם – "כתבת" סיפורי ילדים, אותם סיפרת לגיא ולניר, ושנים אחר-כך גם למיטל.
צלם חתונה, בנתניה, ב-27/2/80, איך אפשר לשכוח.
גם סוכן ביטוח מוסמך ומנהל חשבון של קוקו סוסניצקי. יום אחד בתחנה הראית לי את התמונות מהטיול לדרום ארגנטינה. איזה טיול!!! כמעט סיימת קורס מאמן באולינג, ואפילו היו לך תלמידים, אבל במשחק לא הספקתי לראותך.
ימיך האחרונים חרוטים בזיכרוני כאילו קרו אתמול-שלשום.
תיווכת במכירת התחנה לפז – משימה מאוד מסובכת, ורק הקסם שלך עשה אותה אפשרית. דאגת לביצוע השיפוצים בבית. גם קנית אוטו חדש. שמחנו כולנו עם שחקני הפועל חולון והגביע. מעל הכל הצלחת להגיע לחתונה הבלתי נשכחת של גיא.
מלאו לך 53 והלכת לתמיד
בגעגוע ובאהבה
ריקרדו (חלק ב')
ככל שעובר הזמן צצות עוד חוויות ועוד סיפורים
באוניה רק הכרנו, מיד ידענו שהוא חגג 18 יום לפני ההפלגה ב-15/3/1974, תאריכים אלה בנוסף לתאריך הסוף ותאריך החתונה של גיא, מרכיבים שבוע בעל משמעות לכולנו. ב-2012 נפגשים ביום ו' 16/3, בשנה הבאה נפגש ב-14/3/13, טוב מאד, כל שנה בסמוך ליומלדתך.
בקיבוץ אולפן גן שמואל התחלנו לשחק כדורסל יחד עם בחור, גבוה במיוחד, מהמוסד (או מהש"ב? -ילד חוץ שהיה בפנימייה של הקיבוץ). בתום המשחק, במרחק כ-20 מטר היה הרפת של הקיבוץ, אז לרוב בזמן משחק לא ריח הזעה הרחנו…. עיקר תפקידו של הרפת, לספק לנו שתייה קרה – חלב טרי כמעט ישירות מהפרה. ערב אחד באולם מופעים של הקיבוץ הופיעה להקת כוות עם סיפורי פוגי, מי יכול לשכוח חוויות אלה?
נכון, על המכינה לכלכלנים באוניברסיטת תל אביב, אף לא מילה אחת, עדיין. בין החכמים בכיתתך היה רחמים אלעזר, בחור מאתיופיה, היה עוד בחר מאותה מדינה אבל עירוני, כנראה עלה מאנגליה. לא זוכר מתי בדיוק נסעת פעם ראשונה טקומנה לבקר את המשפחה (אולי בתחילת 1975), העיקר כשחזרת הרבצת הופעה הכוללת הרכבת עדשות מגע, ללא משקפיים ברור. רחמים כשפגש אותך שאל: "ריקרדו, איפה המשקפים? אתה לא רואה כלום". ענית לו: "בתוך העיניים, יש לי עדשות מגע". רחמים נפגע קשות, הוא לא ידע מה זה וחשב שעובדים עליו, באמת קטע לא נעים.
בלימודים בבאר-שבע 2 קטעים דילגתי ב-א'
1-אלברטו וינברגר ואני גרנו בדירה בה 9 חדרים ב-2 קומות ל-18 סטודנטים. השירותים היו ענקיים, ממוקמים בין הקומות. המשתנה פתוחה לגמרי ו-3 תאים בצד בקשר לשירותים, תאים פתוחים מלמעלה וגם מלמטה וכל רעש היה נשמע היטב מבחוץ, ריקרדו הציע לנו להניח דף נייר טואלט המים וכך לבלום והלשתיק הבלופלים הבלתי נמנעים.
2-שמות כינוי לכמה מהסטודנטיות, אבל הפעם לא אכנס לפרטים, לא להגזים
עוד אחת משיעורי חיים שמקורם ברחובות טוקומן וריקרדו דאג להפיץ: כשאתה פוגש או רואה ממרחק סביר כלב עושה את צרכיו, אם אתה עושה מן תנועה מגונה, דומה לאצבע משולשת, הכלב מפסיק מיד את המלאכה.
יום אחד הכרנו את נסטור בבית בוסקו, וכשהוא פנה אל ריקרדו התגלגלתי מצחוק: "ריצ'ר" וכששניהם דיברו השתמשו בסלנג שלהם והריצ'ר השתלב מצוין, זה צלצל כל כך טוב וגם מצחיק, זו נשמע שפה אחרת, ולא הספרדית ארגנטינאית שלנו.
אתה זוכר את הביקור של שחקני הפועל חולון ביקרו בבית חולים עם הגביע המדינה לו זכו בעונה קודמת?.
מי יכול לשכוח אירוע זה ? הביקור מאד שימח אותך ואני מקווה שעשה לך טוב. אפילו הענקת למנהל הקבוצה הצעיף שלך על מנת שייתלה בחדר הלבשה. בעונה זו, 2011/12 הפועל חולון וחוליגניה בסדר גמור, מכות לא חסרות אבל יש תוצאות טובות גם. הפעם פיני גרשון מנהל את העסק ודן שמיר על הקווים, נגיע לפיינל פור, לא רע בכלל.
עכשיו קצת ענינים לא משמחים.
לעומת זאת, צר לי לבשר לך שריבר ירדה ליגה שנה שעברה, הבכי של האשכנזים משכונות עשירות נשמע מרחוק, אבל אנחנו מאד נהנים, אפילו ב-2 משחקי ידידות ב-1/2012 הבסנו אתכם בהליכה.
רוצה לסיים חלק שני זה בכמה חדשות עצובות. לפני כחודש הצטרף אליך בחור מצוין מכבר סבא, פלטנסה-פינצ'ה, אבל זקן, יליד 2/1956. ולפני שבוע גם "אל פלקו ספינטה" (62) עלה שמימיה, לקח איתו מאות שירים וגם גיטרה.
הראשון לבלב השני ריאות, וכדי לא לצער אותך לא אספר על אימה של חברה לריצות מרחובות (63), לאוקמיה.
ככה זה, מי שלקח אותך לא שבע.
אני מאחל לך כל טוב שם למעלה, אני בטוח, יש חברה טובים.
Ricardo, primo querido,
החוויות, הזכרונות, המחשבות מתקופות שונות בחיי הנדודים שלנו, הכל צף, עולה ומתבלבל כשאני רוצה להעלות זאת על הכתב.
אוטוטו, זה כבר שנה מאז שניר פנה אלי שאכתוב משהו… נעניתי בשמחה כמובן, אבל מלאכת הכתיבה, ממש לא קלה.
אני מנסה להתמקד, לרשום בנקודות, אבל אין לזה סוף ולהעביר בכתיבה את מה שעל ליבי, זה ממש, ממש קשה.
אז מאיפה להתחיל?!! אולי דווקא מהסוף, במקום העצוב הזה שבחרת בחכמה רבה להיפרד מהעולם הזה, ההוספיס בתל השומר… זכיתי להיות לצדך ביומך האחרון, כשהנך מוקף כל יקיריך הקרובים, הגעתי והתיישבתי ליד ניר שהצליח לנמנם מעט בחדר לצידך. לאט, לאט הגיעו סליה, גיא, מיטי והחברה של ניר. כבר לא היית איתנו למעשה, היית בין שמיים וארץ. התנהל ויכוחון בין הילדים וסליה – מי הולך, מי נשאר, אם כדאי ללכת, או עדיף שלא… כבר הבנו שאת היום הזה לא תצליח לעבור.
אחרי פרידה חרישית ואישית, ליטוף, חיבוק ונשיקה המשכתי בתחושה לא קלה, לשגרה שבחיי… נסעתי לשיעור פיסול בגבעתיים, צלצלתי למוישלה שאם הוא יכול ורוצה עוד לראותך שיגיע להוספיס. כשסיימתי את הפיסול בסביבות 23:00 התלבטתי אם לחזור אליך לעוד קצת… האוטו נסע לבד, הגעתי לשם ומשהו אמר לי, אל תכנסי, כבר נפרדת אחה"צ, סעי הביתה… למחרת הבנתי שאלו היו רגעיך האחרונים.
הפרידה, הידיעה שזה נגמר, שהגיע סוף כלשהו, הם תחושות לא קלות, גם כשבעצם זה בא לשים קץ לסבל אין סופי, סבל פיזי, רגשי, נפשי, לך ולכל סובביך, הסוף הזה הוא בעצם תחילתו של סבל ארוך ומתמשך של חסך, של געגוע, של ידיעה שאין, שנגמר ולא יהיה עוד. זה קשה!!!
החיים ממשיכים, החיים חזקים יותר מכל דבר, חוזרים לאט, לאט לשגרה, חוזרים לשמוח, להתעצבן מדברים קטנים שבזמן ההתמודדות עם הכאב של המחלה, של הפרידה מתגמדים ולא מתייחסים אליהם.
שיחה בארבע עיניים על כל מיני נושאים אישיים, הצלחנו לגעת בעומקם של דברים שמטבע הדברים בחיי היום יום, במפגשים אקראיים לא ממש יצא לנו.
באותה פגישה, ביקשת/הטלת עלי מס' דברים שודאי לא תצליח לסיים עד לכתך. ריקרדו, זה כל כך נגע לליבי והחמיא לי שביקשת דווקא ממני, אין לך מושג.
דרכנו המשותפת, ריקרדו, החלה בילדותנו בטוקומן שבארגנטינה הרחוקה, האמהות בנות דודות, חברות בעצמן מילדותן, המשפחות חולקות ביחד את סופי השבוע ב-Unidad sionista Tucumana, או בבתים שלנו ביחד עם שאר המשפחה (האחיות של אמא שלי, האח של אמא שלך) וחברים נוספים מתוך הקהילה היהודית, כולנו חוגגים ימי הולדת ענקיים עם שולחנות ארוכים מלאי sandwiches de miga, עוגות של הקונדיטורית tia Peshe (אמא שלך), ממטעמי המטבח של כולם, ואנחנו הילדים מבלים, מתרוצצים, משחקים בינינו ועושים מעשי קונדס שונים ומגוונים.
פער הגילאים בינינו שייך אותנו לשתי קב' גיל שונות, אתה היית עם הגדולים ואני בחבורת הקטנים, גבולות שהטשטשו עם השנים.
אני זוכרת (והתמונות עדיי) שהוריך תמיד הקפידו להלבישך ולסרקך כנסיך קטן, תמיד היית בלבן, נקי מצוחצח, שיערותיך מונחות כל אחת במקומה ללא תזוזה לאורך כל המפגשים (שארכו שעות רבות).
בכל מפגש כזה היו כמובן גם הרגעים שבלעדיהם אי אפשר, הרגעים שהילדים הולכים מכות… Enrique שאהב את הרגעים הללו והוביל אליהם בחיוך ממזרי, דאג, משום מה, באותה הנשימה שהחל את הבלאגן לשמור בחרוף נפש עליך ועל חורחה (אחי), תמיד הייתם בשמירה מוקפדת תחת כנפיו… כמה סמלי שדווקא שניכם, אתה ו-Jorge, נפרדתם מאיתנו כל כך צעירים.
בשנת 1970 אני ומשפחתי עלינו ארצה, פרידה לא קלה מכל המשפחה והקהילה העוטפת שחלקנו יחדיו.
אני זוכרת שבשלב מסויים הגיע לאוזנינו, כאן בארץ, הידיעה שהוריך העבירו אותך מביה"ס היהודי לבי"ס לנזירים… זכרון עמום שלא זכורים לי פרטיו מעבר לעובדה שתהינו "האם הוריך השתגעו?!!" מילא להוציא אותך מביה"ס היהודי, אבל להכניסך לבי"ס נוצרי דתי…???!!!
איכשהו מעבר חד זה, הביא אותה בהפוכה כמו שאומרים, זה החדיר בך את הציונות לעצמות כנראה (ואף מעביר זאת לדור הבא)… עם השנים מצאת את עצמך עולה לארץ, מגיע לקיבוץ, שם מתחיל פרק שני בחייך, הפגישה עם החצי השני שלך, האשה שהמשיכה לצידך מאז, האשה אתה בנית את הקן המקסים שלכם עם גיא, ניר ומיטל.
תקופה זו של נעורים/התבגרות/בגרות קבלת או נכון יותר לקיחת עצמאות היא תקופה שזכינו בך כאח במידה מסויימת.
הוריי ובית הוריי היו לך לבית, הקשר שלך ושל סליה עם הוריי היה מיוחד וחם מאד, הקשר עם חורחה-יוחנן התהדק וחלקתם רגעים משותפים אותם רק סליה יכולה להעלות על הכתב… מי יודע… אולי שניכם כרגע ביחד, מעלים זכרונות.
אני זוכרת את החתונה בחולון, זוכרת את בת המצווה של מיטי בא"אל גאוצ'ו" בכפר סבא, זוכרת את המפגש המשפחתי אצל ישראל בו סרטי הילדות שלנו שהבאת כיכבו, זוכרת את התמונות של אחרי המפגש להם אתה היית אחראי. זוכרת את הבית בב"ש, את הבית בחולון, זוכרת את ההרחבה שעשיתם לקומת הגג, את המעבר לכפר סבא. זוכרת ימים פחות נעימים כשהמחלה הארורה היכתה לראשונה בביתכם. כשהכעס, העלבון והאכזבה הגדישו את השיאה וגברו על מצפונך כבן.
זוכרת את הסיפורים הנלהבים על הטיול בארגנטינה עם נסטור ואסטלה עם הנהג שאח"כ גם היה הנהג שלנו בטיול המפשחתי שלנו. זוכרת איך תחביביך הפכו לעניין לכולנו, הרדיו-"קשבנו במשפחה", הבאולינג, תמונות וסרטי הילדות של כולנו, כל אלו היוו חלק בלתי נפרד ממי שאתה. בהתלהבות שסיפרת ובמסירות שלך לכל אחד מתחביבים אלו הצלחת תמיד לשאוב אותנו להתעניין ולדעת איך אתה מתקדם בהם, באותה המידה שהיה עצוב לנו כאילו שאנחנו הפסקנו לשחק באולינג כשכבר כוחותיך לא איפשרו לך.
האהבה שלך להפועל חולון בכדור סל בתקופת תהילתה כשמוטי דניאל שיחק בה, המעורבות שלך והעידוד הפאנטי לקבוצה, היו רק אחד מהמאפיינים שלך למסירות שלך אל הדברים/אנשים שאתה אוהב. הם גם גמלו לך בביקור מעודד כשכבר אישפזת את עצמך בהוספיס, איזו תחושה נהדרת הרגשת…
לפני קצת יותר משנה נפגשנו בערד לשבת בצהריים משפ' ליצ'ק-פלדמן על צאצאיהם. בין שאר הדברים עשינו חידון טריוויה על המפשחה… נחש מי לקח בגדול? סליה… כל כך סימבולי, בגישתך השקטה, החמה והמסורה הצלחת לעניין את סליה ברזי משפחתנו הענפה לדורותיה, והיא יודעת עלינו כמשפחה יותר מכל אחד מאיתנו.
לפני כחודש, ריקרדו, היה לנו בסופ"ש מפגש משפחתי נוסף של משפחות ליצ'ק-פלדמן, סליה והילדים הגיעו לערב שישי, זה היה כל כך כייף לראותם, כל כך כייף לראות את המעורבות של ניר שניכר שבילה אתך לא מעט ושמע סיפורים לא מעטים. בדיוק באותה המידה הם חסרו לנו בהמשך המפגש. ואתה?! אתה היית נוכח לכל אורכו, חסרונך היה כל כך משמעותי… שנוכחת לכל אורכו.
אתה, חורחה, ביאטריס, פילה ושוקה (הוריי)… כל כך הרבה שנים בלעדיהם ובכל זאת חסרונכם כל כך עצום.
אני יושבת וכותבת, והכל נראה לי סתם, הזכרונות ממשיכים להציף, החיוך שלא מש מפניך ממשיך לחייך אלי, דבריך ושיחתינו כשבוע לפני לכתך מהדהדים בראשי, התחושה העילאית שהעברת לי בפנייתך אלי מפמפת בליבי, וכל מה שאני מצליחה להעלות על הכתב לא משקף בכהוא זה את שעל ליבי.
ריקרדו יקר, אני אסיים כאן, כי לא משנה כמה עוד אכתוב, התחושה תהיה תחושת ריקנות משהו לעומת מה שאני באמת מרגישה.
אז אסיים בתקווה שיש סוג של חיים מעבר לאלו שאנו מכירים ושמשם אתה מצליח להציץ לעבר החיים שלנו, לראות את יקיריך שממשיכים קדימה בהמון אהבה וגעגוע.
אוהבת ומתגעגעת
אני לא זוכר בדיוק בן כמה ההיתי אבל נראה לי שזה היה בגיל 6 וריקרדו היה בגיל 10 או 11 כשהוא ואבא שלו "שחדו" אותי ושכנעו אותי לאהוד את קבוצת "ריבר פלייט" כנגד קבלת נעלי כדורגל עם פקקים. כמובן שכל פגישה אחרי שקיבלתי את הנעלים נשאלתי על הקבוצה שאני אוהד ולמרות שתמיד ההינו במיעוט ברור מול כל אוהדי "בוקה" התמדתי באהדתי עד היום.
כבר אז בפגישות המשפחתיות ההיתי מחובר לריקרדו שתמיד נהג בי כאח קטן ונאמן. ברלה ופשה עברו לבית חדש ורק לי היתה הזכות להתארח ולישון אצלהם בבית וריקרדו היה משחק ומלמד אותי המון דברים שרק את חלקם אני יכול לזכור היום.
עברו שנים ובחיים הבוגרים שלנו התראינו מעט אבל טבעו של ריקרדו היה בכל מפגש לתת הרגשה כאילו התראינו באופן רצוף תמיד הוא היה נעים מאד ולבבי ומתעניין.
בתקופה האחרונה לפני פטירתו דיברנו יותר, הוא ידע שאני בנסיעות ארוכות בבקרים וניצלנו זאת לשיחות ארוכות ועמוקות.
בהלוויתו וב-30 ספרו עליו חבריו ומשפחתו הקרובה ויצאתי עם תחושת החמצה גדולה שלא הכרתי המון צדדים בחייו ובאישיותו ואני מצפה לקרוא על כך בסיפורים של כולם
בשנת 96' יצא לי לבקר עם ריקרדו בניו יורק ובוושינגטון. זאת היתה חוויה מאוד מיוחדת, של 10 ימים. שני חברים באמצע החיים לבד בעיר הגדולה! לבן אדם היו כוחות שלא נגמרים! הלכנו מהבוקר עד הערב ולא היה לו צורך לאכול או לשתות! איכשהו תוך כדי הליכה עצרתי בדוכן של hot-dog וגמרתי אותו תוך כדי הליכה. (גם הוא אכל…) התרגשנו כמו שני ילדים שהגיעו לעיר הגדולה. באיזה שהוא ערב ישבנו במסעדה והביאו לנו לובסטר גדול ולא ידענו איך להתמודד איתו. עד שהמלצר היה צריך לבוא ולהסביר לנו איך אוכלים אותו. היו לנו חיפושים אינסופיים של חנות של קומיקס מפורסמת בניו יורק…
הלכנו והלכנו עד שיצאו לנו יבלות ברגליים!
עלינו לגג של מגדלי התאומים (כשהם עוד עמדו שם) ביקרנו בכל המוזיאונים בוושינגטון.
בביקור בתערוכה של ה- us army דיברנו עם איזה חייל שהתחיל להסביר לנו על טילי הפטריוט, ואז אמרנו לו שאנחנו מכירים את זה מקרוב, מהבית, לאחר מלחמת המפרץ, והוא צחק איתנו.
בביקור בבית הלבן עברה ליידנו השיירה של קלינטון והוא אמר לנו שלום דרך החלון..
ועוד כל מיני חוויות שנישמרות בזיכרון לתמיד.
הטיול שלנו ביחד לאילת הוא משהו מצחיק שאני זוכרת מהילדות..
הלכנו לעשות שנורקל בחוף האלמוגים.. אני בתמימות רבה סותמת את הצינור של ניר כדי שלא יוכל לנשום .. אני זוכרת שהלכנו לאיזה מקום באילת שנראה כמו המערב הפרוע ועשינו שם כל מיני שטויות… וטיפסנו על כל מיני דברים.
עוד משהו שאני זוכרת זה ארוחת בוקר בבית ספר שדה. הבוסקואים הביאו חלב מרוכז במן שפורפרת כזאת (תחליף לחלב) וניר וגיא פשוט כל שנייה גנבו את זה מהשולחן כדי ללקק את זה … וכל פעם סליה וריקרדו התעצבנו על זה, אבל זה ממש לא גרם לכם להפסיק!
אני רציתי לספר שאת סליה וריקרדו הכרתי במסיבת פורים אצל סופי וויקטור כשהייתי בהריון עם שני (מרץ 1987!) והכרתי אותם מחופשים, את ריקרדו מחופש לאחות ואת סליה למתדלק. לריקרדו היתה פאה חומה עם תלתלים, חלוק, מזרק ענק מפלסטיק (לא עלינו) וכובע לבן של אחות, וסליה עם מדים שחור וצהוב עם פיית תידלוק.
זאת אומרת שאת ריקרדו אני בכלל הכרתי כאשה, ואני זוכרת שכשנפגשנו בהזדמנות אחרת הייתי צריכה "להתרגל" למראה שלו החדש של גבר, אין ספק תחפושות מקוריות, כיאה למשפחת בוסקובויניק… ושלא נשכח כמובן את התחפושת המשפחתית ההסטורית של השחמט שבכלל היתה מטורפת!
פרק שלישי
החיים שיש לך
ריקרדו היה איש של אנשים, לאורך השנים אסף חברים וידע לשמור על קשר מכל מקום בו היה,בחלק זה מובאים סיפורים של חברים ושותפים לדרך. התחביב שלו כחובב רדיו איפשר לו ליצור קשרים עם כל העולם וכך נוצרו לו חברים חדשים בכל מקום אליו הגיע.
החיים שיש לך
הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.
יונה וולך
לפני שבועיים מתה הזמרת סזריה אבורה – הכרנו אותה בעיקר בזכותו של ריקרדו. הוא סיפר עליה ומיד שלח קלטת אודיו כדי שנכיר את השירים… כזה היה ריקרדו כל הזמן לימד אחרים בצניעות וענווה ובמקביל כל הזמן למד. לא נשכח כשבתקופה של חידות חמיצר ברדיו הוא הלך לקנות את אנציקלופדית "כתר" וישב לקרוא אותם כדי לפתור את החידה.. כאילו נולד בארץ והכיר את כל ההיסטוריה וכל נקודת מקום. תמיד קינאנו בו על שהיה האדם היחיד שהיכרנו שידע לחיות טוב! ידע לקום מוקדם לעבודה, לחזור מוקדם ולהתפנות לכל הנאותיו ותחביביו והם היו מרובים והתרבו עם הזמן. אף פעם לא קיטר באזנינו על העבודה רק נהנה לספר על כל הקוריוזים בעבודה- מי בא לתדלק והיה נחמד ואחר כך איך נהנה לשחק באולינג או לשדר ברדיו.
ריקרדו חסר לנו מאוד אבל הוא איתנו – אנחנו נזכרים בו בהרבה סיטואציות ורק לטובה!
Pensamos muy conmovidos que todo lo que podemos escribir de Ricardo
Es lo que siempre opinabamos: un hombre de bien, siempre dispuesto a hacer el bien sobre todo con todos los olim que llegaban y casualmente siempre por intermedio de el tenian trabajo.
Su calidez con nosotros aun cuando ya las fuerzas lo estaban abandonado siempre con una sonrisa.
No tenemos mucho mas que agregar, la diferencia de edad es grande como para tener muchas anecdotas.
Pero sus demostraciones de afecto hacia nosotros nos hacen recordarlo con mucho carino.
CLARITA Y JACOBO KLAJNBERG
במלאת שלוש שנים לפטירת ריקרדו
הכרותנו הראשונה היתה לקראת סוף שנת 2001 כשהחליט מנהל פז-גן אושרי ז"ל שאנחנו נעשה הנה"ח לתחנת הדלק החל משנת 2002.
נפגשנו בבית קפה מול התחנה ומיד נוצר קשר טוב ביננו. ריקרדו סיפר שעלה לארץ מארגנטינה וסיפר על המצב שם כיום ושהוא חובב רדיו. שאלתי אותו באם הוא יודע מי זה אהרון קירשנר שהיה יושב ראש חובבי הרדיו בישראל ותשובתו היתה שכמובן שכן (אהרון קירשנר הוא דודו של חבר ילדות שלי). עבדנו יחד שנים טובות ובמהלך התקופה ניהלנו המון שיחות, כשהייתי הא לקחת חומר הנה"ח או שיחות נפש בטלפון.
איבדנו איש יקר וחם עם המון ידע ותחביבים, בוגר אוניברסיטה, ניהל את תחנת הדלק פז-גן ביד רמה ובתבונה וביחס אישי חם לעובדים. הבין בהנ"הח, אהב לטייל בחו"ל ונתן המון טיפים על נסיעות לחו"ל שלי. אישית זכור במיוחד על המלצתו כשנסענו לברצלונה לסוע לחירונה לתערוכת הפרחים, אהב באולינג עד רמת קורס מאמנים.
משיחות איתו הבנתי את אהבתו למשפחתו וילדיו, הבן שלמד באוניברסיטת באר-שבע וקליטתו במקום העבודה הראשון ברעננה הבת החיילת בחיל הרפואה שעשתה חייל וסליחה באם שכחתי מישהו.
אחד מאהבותיו היתה קבוצת הכדורסל של חולון. למרות מחלתו זכה ריקרדו בשנתו האחרונה להגיע לנישואי בנו בפורים, היתה חתונה עם תחפושות של תשכח. איבדנו ידיד יקר שסבל קשות בסוף ימיו אבל השאיר לנו מורשת
טיבה ויהודה צפריר
Ricardo lo conocio a Ricardo en la estacion de servicio donde comenzo a trabajar en el año 1990.
La anecdota que voy a contar ocurrio el dia 18 de julio de 1994 , en esa fecha, ocurrio el atentado que destruyo el edificio de Amia, , en Buenos Aires, y para esa misma fecha, nuestros dos hijos estaban de visita solos en Buenos Aires y yo convaleciente de una operacion de la columna en cama.
Asi como nos enteramos de la explosion, quisimos comunicarnos telefonicamente con Buenos Aires, pero era imposible, las lineas estaban saturadas.
Y ahi aparecio Ricardo con la solucion: se comunico por su aparato de radio con un radioaficionado de Buenos Aires a quien le dio el telefono de mis padres, y asi nos volvio el alma al cuerpo sabiendo que los chicos estaban bien.
Conjuncion de un hobby y las ganas de ayudar!
Este es uno de nuestros recuerdos inolvidables y no hace falta explicar porque, se explica solo con el relato
שמי שלמה מוסלי, חובב רדיו מחולון אות קריאה 4x6lm
הכרתי את ריקרדו, וגם בקרתי אותו בתחנה שבה הוא עבד.
היינו מדברים לפעמים בספרדית והוא היה חבר מאד טוב.
זכיתי להכיר איש טוב לב, בעל ידע מקצועי רחב, שתמיד חייך, תמיד שמח לתת עצה ולעזור.
כאב לי לשמוע שהוא נפטר.
יהיה זכרו ברוך.
שלמה מוסלי
Hola Familia
Gracias por imcluirnos en el recordatorio de Ricardo
Nosotros tuvimos la suerte de conocerlo y a pesar de las pocas charlas compartidas pudimos encontrar a una persona cálida, con mucha energía interior, solidaria, dispuesta a ayudar al otro muy ocupado y preocupado por su familia y amigos.
En una epoca en la que no existía el Facebook el ya tenía su propia red social, gracias a su pasión por la radioaficion.
Sabemos que una persona deja de estar cuando se la olvida, y con estos recuerdos Ricardo siempre estará en un lugar de nuestro corazón
Con todo nuestro afecto
los queremos
Moni y Pablo Wilder
Hola ! Aca te mando lo que mi papá quería decir sobre Ricardo,es tal cual él me lo dictó:
Hace muchos años en un hotel del centro de Buenos Aires concretamos una entrevista para conocernos con la familia Boscovoinick.Nos encontramos con un matrimonio de nuestra edad aproximadamente y un muchachito alto,delgado,muy atildado ,con la cara llena de granitos,unos hermosos ojos detras de unos anteojos y de una sonrisa fácil
Por un motivo distinto nos tocó vivir dos acontecimientos, el casamiento de Gai y el fallecimiento de Ricardo.
Suponemos que lo que decimos con respecto a él es pura verdad pues las lagrimas derramadas por Dudu en su funeral no se derraman por algo que no se siente o no es realidad.Nosotros lo recordamos permanentemente a él y a su familia y estará entre nosotros por el resto de nuestra vida por su generosidad y hombre de bien.
Beoso para todos
Oscar
Carta a un amigo RADIOAFICIONADO.
Es un dםa cualquiera, enciendo mi flamante transceptor, ajusto antenas, elijo banda y busco una frecuencia en la que no molestar a nadie, tras efectuar las comprobaciones de rigor, escucho por unos segundos y emito mi consulta al infinito. ¿Estב la frecuencia ocupada? ¿Is the frequency busy?, silencio por respuesta…. unos segundos mבs y comienzo con mi llamada a travיs del יter. CQ, CQ, CQ de EC3AAP, apenas pasan unos minutos y contesta a mi llamada la estaciףn 4ZL5BR operada por Ricardo Boscoboinik. En ese momento yo creo que ninguno de los dos podםamos ni imaginar los vםnculos de cariסo y amistad que a partir de este y otros muchos encuentros en la ondas se llego a crear entre nuestras familias, las bromas que llegamos a reםr en cuanto a tu cuarto de radio, unas veces montado en un armario ropero, otras en el cuarto de aseo. Eso no importaba, siempre encontrabas un momento para los amigos y nos regalabas con alguna frase genial ¿de dףnde las sacabas pillםn?.
Por los aסos 98 nos presentabas a la familia, es decir como solemos hacerlo los radioaficionados , CLIC y a revelar, pues la tecnologםa digital todavםa ni se soסaba, en la fotografםa faltaba una persona, tu esposa Celia, pero viendo al resto de la familia casi que nos la podםamos imaginar, Valle es decir Gai tenםa 16 aסos, Campo Arado es decir Nir tenםa 11 y Agua del Rociף es decir Meital tan solo tenםa 6 aסos, (la mimada de la casa, segתn tus palabras) y no hacםa falta decirlo, solo con ver como esta preciosa gotita de rocםo se hacםa un hueco entre sus hermanos y papa, para arroparse con su abrazo.
Pasaron los aסos y tuvimos la gran suerte de conocernos en persona, para ser sincero primero conocimos a tu progenitor en una vistita que
realizo a Barcelona, recuerdo muy bien su comentario al hablar de ti, (cuando lo conozcבis lo adoptareis) que razףn tenםa. En tu primera visita y paseando por el precioso barrio Judםo de la ciudad de Girona, te hicimos pasar por el ritual de besar el culo de la leona, pues bien dice la leyenda, que aquel que quiere ser un buen gerundense y no marchar nunca de Girona o, si tiene que irse, volver , ha de besar el culo a la leona, (para aquel que lo desconozca, la columna de la leona es una pequeסa escultura del siglo XII y de origen incierto, que se encuentra en la calle de Calderers, frente la antigua colegiata de Sant Feliu), y vaya si funcionף la leyenda, pues fueron varias mבs las oportunidades que tuvisteis de repetirlo con lo cual tuvimos la gran fortuna de disfrutar de vuestra compaסםa en diversas ocasiones.
En tu תltima visita por mayo del 2007, todo y sabiendo el avanzado estado de tu enfermedad, no dejaste ni por un momento de sonreםr ni mucho menos perder tu buen humor, ahora estoy seguro de que te estabas despidiendo de esta ciudad, sabiendo que nunca mבs podrםas volver a viajar, pero nos lo ocultabas con tu entusiasmo por la future boda de tu hijo Gai, y no dejabas de insistir en que esperabas vernos en su celebraciףn, nada nos hubiera gustado mבs que acompaסaros en tan seסalado dםa, pero desgraciadamente no pudo ser, sabemos que hasta תltima hora mirabas una y otra vez la puerta esperando vernos pasar por ella y esto me inunda de tristeza cada vez que pienso en ello a la vez que se me humedecen los ojos, espero que allב donde estיs sepas perdonarnos.
No sי con quי tipo de virus contaminastes nuestros corazones, pero dejaste arraigado algo que va mבs allב del puro entendimiento, nos distes la oportunidad de conocerte y por extensiףn a tu extraordinaria familia, que consideramos como de nuestra propia sangre, unas personas a las que con pocas palabras basta para entendernos, enriqueciendo nuestro espםritu y ayudבndonos a olvidar un poco el odio, la sin razףn y la injusticia que nos rodea, por todo ello gracias…
JUAN CARLOS DIEZ HERNANDEZ (EC3AAP) (EA3AHE)
Enero 2012 (Gerona, Espana)
Mi querido amigo:
Estas letras que te dedico ya las conoces muy bien pero es para que la gente que te ha querido y que te quieren las constaten.
Te conocí un buen día a través de tu voz, pues mi marido es radioaficionado y hablaba contigo en numerosas ocasiones cosa que con el tiempo se fue haciendo muy habitual en mi hogar, ¿por qué? No lo sé, creo que el destino quiso que nos cruzáramos en el camino y como si nos hubiéramos conocido de toda la vida, quizá porque en otros tiempos ya nos conociéramos.
Yo también me hice radioaficionada para poder utilizar la emisora, tuve que estudiar fuerte para sacarme el indicativo EA que me permitiera también hablar contigo, era emocionante y bonito sentirte. La primera vez me dijo Carlos que transmitías desde el cuarto de baño y por supuesto que yo no me lo creía, pero cuando certificaste tirando de la cadena del watter ya fue la repera, lo que llegamos a reir, así eras tu de sencillo.
Después vinieron los nervios: Ricardo se dispone a venir con su esposa Celia a vernos a casa:
Maravilloso, tuve la gran fortuna de ir a buscarlos al aeropuerto junto a mi marido y como era de esperar fue un encuentro de lo mas calido, como se reciben a las grandes personas, yo la entregue a su esposa Celia un ramo de flores y allí nos quedamos unidos los cuatro un buen rato después vinimos a nuestra muy humilde casa y se alojaron esa noche donde tuvimos el gusto de compartir unas cuantas horas juntos, al día siguiente con mi hija fuimos a visitar Gerona, e hicimos de cicerones, por cierto con mucho agua un día malo y fresco, pero eso no les quito para poder seguir viéndonos siempre que ellos podían viajar a nuestra tierra (somos españoles), tuvimos el privilegio de poder conocer a sus lindos hijos Gai, Nir y mi otra niña Meital, maravillosos, igual que sus padres.
Nos perdimos por el Barrio Judío que tanto te gustaba y disfrutabas, compartimos subidas y bajadas de escaleras (que no fueron pocas) por supuesto diste un beso al culo de la leona que aquí es tradicional para el forastero hacerlo para tener suerte de volver a la ciudad y así fue.
En otras ocasiones viniste a ver Gerona tiempo de flores, autentico y maravilloso, te encantaba pasear con todos los que podíamos acompañarte, te recreabas y el tiempo pasaba volando, volando.
La última vez que te vimos lo hiciste acompañado de tu hijo Gai, no te quiso dejar solo, fue para despedirnos, porque eso olía a toda una despedida, ya estabas muy enfermito y tu quisiste venir a darnos ese ultimo abrazo, nos temíamos que ese era tu ultimo viaje a nuestras tierras y así fue.
Te fuiste pensando en que nos veríamos en tu casa, pero el destino quiso que no fuera así, tu lo sabes no por falta de ganas, sino por falta de otros recursos que nos impedían hacerlo, muy a pesar nuestro. Espero que nos lo sepas perdonar.
Ricardo:: el legado que nos dejaste fue colosal, enorme; la amistad, el cariño tuyo y de tu familia, no se acabara nunca, será eterno por nuestra parte, cada vez estamos mas apegados a ellos, nunca lo dudamos de que cuando tu te fueras se acabaría ese amor y amistad, no, nos han unido si bien aun mas por mi parte con mi amiga Celia, ahora cabeza de familia y con tus queridos hijos.
Solo nos separa una cosa: la distancia, que hay mucha tierra de por medio, pero con los medios de comunicación actuales tratamos de acortar
Ricardo desde donde quiera que estés nos esperes para darnos ese gran abrazo cuando estemos todos juntos.
Gracias a ti por haber dejado que te conociéramos tan de cerca
HASTA SIEMPRE!!!!!!!!!!!!!!!!!!
Rita (EA3ASM)
The last trip
Es sabido que en verano hace un calor tremendo. ¿Y si le añadimos Barcelona, fútbol y vacaciones?
Así fue como un día de finales de agosto del 2007 me planté en Barcelona, buscando a Celia, Ricardo y Meital. De Meital no recordaba ni la cara, a pesar de haberla conocido con anterioridad. Me bajé del tren en la estación de Passeig de Gràcia, y en seguida los divisé.
Después de los besos y los abrazos, nos sentamos a tomar unos helados. Recuerdo que Celia y Meital tenían los hombros quemados por el sol. Habían venido a ver un partido del Barça, decidiéndolo todo a última hora. Dicen que de este modo tenemos las mejores experiencias, los mejores ratos, las fiestas y momentos más entrañables e inolvidables. Debe ser cierto, pues fue la última vez que estuve con Ricardo.
En esa terraza Meital me pasó un regalo que llevaba cargando desde la salida del hotel: un Belén todo hecho en madera de olivo. Es el Belén que pongo cada año por Navidad en la entrada de casa… Es como sacar a esta familia, uno a uno, pieza a pieza, todos dispuestos a pasar la Navidad juntos y sin embargo en la distancia, cada uno en su casa… A pesar de que era una carga importante, Meital no quiso que lo llevara nadie más durante el resto de la jornada.
Después de mucho caminar, nos fuimos acercando al Camp Nou, donde se iba a jugar un partido del Barça, un regalo para Meital. Entró junto con Ricardo y Celia y yo nos volvimos al centro. Después de tener que preguntar a un policía, conseguimos encaminarnos hacia el hotel, donde Celia se quedó para descansar. Yo me alcancé hasta la estación, y retomé el tren, esta vez de vuelta a casa.
אני אכתוב על הרגשה שלי, חומר למחשבה.
הייתי בקשר עם ריקרדו פעם בשבוע במשך חודשים ארוכים בתקופה של המחלה (בתור אחות שמטפלת וחברה). את סליה הכרתי כמה שנים לפני במסגרת לימודים.
עברו 3 שנים, אתה איננו, ואין שבוע בלי שאתה תופיע במחשבות שלי, אם זה בגלל שמדברים על נושא כלכלי, או על בגידה, אהבה או בישול.
לפני בערך שנה, סליה ומשפחתה עברו להתגורר 2 קומות מעלי באותו בינין (בלי ששנינו ידענו).
היום סליה היא החברה הכי טובה שלי, כל שבוע יש לנו שיחה, קפה או טיול עם הכלבים ביחד, ואתה תמיד נמצא.
אין ספק שהדרכים שלנו נועדו להיות כל הזמן בקשר. אתה השארת אצלי , בנוסף לזיכרונות טובים על השיחות העשירות בינינו, גם משפחה נפלאה שנעים להיות בקרבתה.
פרק רביעי
המחלה
בשנת 2016 התגלה אצל ריקרדו סרטן במעי הגס, זה היה הסרטן השלישי שריקרדו נאבק בו במהלך חייו מגיל צעיר. ריקרדו לחם והתעקש לנצח, המשיך לעבוד בשנתיים הראשונות של המחלה, עבר טיפולים והקרנות ונאחז בחיים, בזמן הזה הספיק לטייל עוד בעולם, לצבור רגעים עם המשפחה והחברים, לראות את הפועל חולון לוקחת גביע ולחתן את בנו הבכור גיא.
ב18.3.2009 נפטר בהוספיס בתל השומר מוקף במשפחתו.
ציפור שנייה
רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי,
הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי,
צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד
עַד יוּם מוֹתִי.
עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶל שֶׁמֶשׁ.
אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.
מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶש
לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם
נתן זך
מתוך אתר האוהדים של הפועל חולון בכדורסל: